עדשות מגע, מבוא לעדשות מגע

מאת: ד"ר יהודה וייס מומחה לרפואת עיניים ומנתח, מומחה לעדשות מגע,
74

ככל הידוע לנו, תולדות עדשות המגע מתחילות בלאונרדו דה-וינצ'י, במאה החמש- עשרה. לאונרדו היה מהראשונים ששרטטו והבינו את מהות התשבורת שמתרחשת על פני הקרנית. דה- וינצ'י, ואחריו דסרט, תיארו את העובדה כי בטבילת הראש במים מאבדים את חדות הראייה, כיון שכוח שבירת קרני האור על פני הקרנית נעלם בתוך המים. חוקרים אלה עשו, בנפרד ובתקופות שונות, ניסיונות בעזרת כוסיות זכוכית קטנות ומלאות מים. כוסיות אלו הושמו על העין ובצורה זו נוצרו העדשות הראשונות. דה- וינצ'י הבחין ששימוש במסכה עם זכוכית בזמן צלילה במים מחזיר את חדות הראייה. הסיבה לכך היא שהקרנית נמצאת במגע עם אוויר ולא במגע ישיר עם המים.
במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה היו התפתחויות רבות בתחום האופטיקה השימושית. בתקופה זו יוצרו העדשות הסקלראליות הראשונות. אלה היו עדשות גדולות שמכסות את העין כולה, כולל הלובן, שנחזור אליהן בהמשך. החומר היחיד שעמד לרשות היוצרים, שהיו אופטיקאים, פיזיקאים ויצרני משקפיים, היה זכוכית. מתקופה זו זכור לנו המונוקל. כך יצרו מילר מוויזבאדן וקרל צייז מינה עדשות מגעמזכוכית. עדשות אלו היו מאד לא נוחות ומטרתן העיקרית הייתה רפואית, כלומר, ניסיון לשפר ראייה במקרים קשים של קרטוקונוס ומחלות קרנית קשות אחרות. מטרה נוספת הייתה להעביר חומרים ותרופות לעין ולשמש כתחבושת.

הקפיצה הגדולה בתחום עדשות המגע התחוללה לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר החל שימוש תעשייתי נרחב בפלסטיק – פולימטילמטקרילאט, שמסומן באותיות PMMA. חומר זה הוא הבסיס לעדשות מגע ולעדשות השתלה תוך- עיניות עד היום. הפרספקס (פולימטילמטקרילאט) פותח בשנת 1930 וגרם למהפכה בתעשייה וברפואה (במיוחד ברפואת שיניים), בייצור של עיניים מלאכותיות, עדשות ועוד.
עדשת המגע המודרנית מפלסטיק כפי שאנחנו מכירים כיום, החלה את דרכה עם קלוין טוהי בשנת 1947. הוא יצר עם שותפיו עדשות מגע מ-PMMA (פולימטילמטקרילאט) בעזרת מחרטה פשוטה וליטוש. מאחר שהפלסטיק הוא חומר נוח מאד, ניתן לחרוט בו קימורים שונים לפי הצורך. נוחות החריטה והליטוש מאפשרת להתאים את החומר לצורת הקרנית ולהגדיל או להקטין את קוטר העדשה לפי הצורך. בדרך זו ניתן להתאים עדשות באופן אינדיבידואלי. בנקודה זו החלה הפריצה הגדולה של העדשות הקשות, שהיו העדשות הפופולריות הראשונות במשך כשני עשורים.
גילוי ה-PMMA היה קפיצת דרך, אבל העדשות עדיין לא היו נוחות. בעיה נוספת נבעה מהיות החומר אטום לגמרי למעבר של חמצן. תכונה זו גרמה לכך שזמן הרכבת העדשות היה מוגבל ולפעמים נגרמו נזקים וכאבים לקרנית בגלל חוסר חימצון. בשנות השישים פותחו חומרים חדשים לייצור עדשות מגע. לדוגמא, על ידי הוספת מולקולות סיליקון ל-PMMA. מולקולות הסיליקון עבירות לחמצן וככל שיש יותר מולקולות סיליקון החומר עביר יותר לחמצן. מצד שני הוא מקבל תכונות רעות אחרות כמו הידרופוביות, כלומר זהו חומר דוחה מים שאינו נרטב טוב. כמו כן, החומר סופח אליו יותר ‘‘לכלוך’‘, כלומר חלבונים ושומנים נדבקים אליו. אי לכך, הכרחי היה למצוא את האיזון לגבי כמות הסיליקון שניתן להוסיף לחומר. עדשות מסוג אחר שפותחו מכילות מולקולות של פלואורוקרבון שמאפשרות עבירות חמצן מוגברת. סוג שלישי הן עדשות מאקרילטים שמכילים את שתי המולקולות – סיליקון ופלואורוקרבון – בכמויות משתנות. כל סוגי עדשות אלה נקראים בשם העממי ‘‘עדשות נושמות’‘ או Rigid Gas-Permeable Lenses – RGP.

את עבירות החמצן מודדים ביחידות Difusion) DK Coeficient) ככל שרמת ה-DK גבוהה יותר העדשה עבירת חמצן יותר ולכן בריאה יותר לעין. לעדשות הפלסטיק הקשות יש רמת DK השווה ל-0. לעדשות הסיליקון והפלואורוקרבון- אקרילאט השונות יש ערכי DK הנעים בין 10 ל-100. כיום נמצאים בשימוש חומרים חדשים המגיעים בשיטות עיבוד חדשות (השמורות כפטנטים( ל-DK של 170. בשנות השישים המוקדמות של המאה העשרים חלה התפתחות דרמתית וקפיצת דרך נוספת בתחום עדשות המגע, כאשר פרופסור לכימיה מפראג בשם ויכטרלה, פיתח חומר רך, שסופח מים ומאפשר ייצור עדשות מגע רכות שמתלבשות בנוחות רבה על העין בדומה לכפפה על היד. החומר שהוא פיתח נקרא HEMA (Hydroxy Ethyl Metacrylate) שזהו אותו הפולימטקרילט המוכר מהעדשות הקשות, בתוספת קבוצות הידרוקסי – אטילן שסופחות מים והופכות את החומר לרך. פיתוח זה היה פריצת דרך מהפכנית ונקודת הזינוק לפופולריות של עדשות המגע, שהפכו לנוחות וכמעט לא מורגשות בעין.
מאז שנות השישים עברו העדשות הרכות שינויים רבים והוספו להם חומרים שונים ששינו את תכונותיהם. לדוגמה, עדשות שפחות ‘‘מתלכלכות’‘, כלומר קולטות פחות פרוטאינים (חלבונים) ושומנים על פניהן. פותחו עדשות בעלות תכולת נוזלים גבוהה יותר, תכונה שמגדילה את עבירות החמצן. לכל תכונה יתרונות וחסרונות, שבעל המקצוע חייב לקחת בחשבון בזמן ההתאמה של העדשות באופן ספציפי לכל עין. המילה האחרונה בתחום עדשות המגע הן עדשות העשויות מחומר בעל תכולת מים נמוכה יחסית (24%) עם עבירות חמצן גבוהה ביותר של Fluorosiloxan) DK 175). עם עדשות מחומר זה ניתן לישון בלילה, בלי שיגרם נזק לקרנית מחוסר חימצון. עדשות אלו ניתן להרכיב חודש ימים ברציפות.

כתוצאה מפיתוח חומרים עם עבירות חמצן גבוהה מאד (של DK 170) חזרו גם העדשות הסקלראליות, שהוזכרו בתחילת הסקירה, לשימוש במקרים מסוימים שהינם קשים לטיפול, כמו במצבים של קרטוקונוס קשה ובעיניים עם קרניות מעוותות אחרי ניתוחים או פציעות. ההתאמה של העדשות הגדולות מסוג זה, ש’‘יושבות’‘ על כל הקרנית ומכסות גם חלק גדול של הלובן, מתאפשרת הודות לעבירות החמצן הגבוהה. זוהי מהפכה וגם סגירת מעגל בתחום התאמת עדשות המגע.
שימוש מעניין נוסף של עדשות עם DK גבוה הוא האורטוקרטולוגיה בגלגולה המודרני. שיטה זו ידועה החל משנות השישים המוקדמות. מטרתה לשטח את פני הקרנית וכך להוריד את מספר הדיאופטריות בקוצר ראייה. לא נרחיב לגבי שיטה זו, אך נבהיר כי שיטת ה-ORTHO-K המודרנית מנצלת את עבירות החמצן הגבוהה של העדשות החדישות. הטיפול מתבצע בזמן השינה בלילה. המטופלים ישנים עם העדשות הטיפוליות במשך הלילה ובשעות האלה מתבצע השינוי במבנה הקרנית. במשך היום המטופל הולך ללא עדשות. שיטה זו יכולה להוריד עד ארבע או ארבע וחצי דיאופטריות. פרטים נוספים על השיטה תוכלו למצוא ב ORTHO -K.

מילון מונחים רלוונטי
אסטיגמטיזם: מצב שבו העין לא מרכזת את הקרניים שנכנסות לתוכה מתמונה מסוימת לנקודה אחת ( סטיגמה = נקודה ,אסטיגמה = חוסר נקודה, חוסר מיקוד) אלא הקרניים נפגשות בשני קווים, במישורים שונים, ובדרך כלל מאונכים זה לזה. הקווים יכולים להיות האחד על הרשתית והשני לפני הרשתית, או האחד על הרשתית והשני מאחורי הרשתית, או שניהם להימצא לפני הרשתית, או שניהם מאחורי הרשתית. התמונה שמתקבלת על הרשתית היא מטושטשת. לתקן אסטיגמטיזם ניתן ע’‘י עדשה קשה (RGP) או עדשה רכה צילינדרית.
עדשה צילינדרית: על מנת לתקן אסטיגמטיסמוס שנגרם בגלל עיוות בקרנית ע’‘י עדשה רכה צריך עדשה שהעקמומית שלה היא לא כדורית, כלומר הפנים הפנימיות שלה (Back Toric( או הפנים החיצוניות (Front Toric) של העדשה, צריכים להיות בעלי שני רדיוסים שונים בתשעים מעלות זה לזה. עדשה כזאת נקראת גם עדשה טורית. היום קיימות עדשות צילינדריות רכות מצוינות לתיקון של אסטיגמטיסמוס. קיימות עדשות חודשיות או קבועות.
עדשות נושמות: הן עדשות קשות — RGP עם עבירות גזים שונה מעדשה לעדשה, בהתאם ל DK של החומר, כמוסבר למעלה. גם עדשות רכות הן עבירות לחמצן כל אחת בהתאם לחומר ממנו היא עשויה.
עדשות להרכבה ממושכת: עדשות שניתן להשאיר בעין מבלי להוציאן גם בלילה. היום ניתן להשאיר את העדשות בעין עד חודש ימים. כאן מדובר בדור חדש של עדשות עם עבירות חמצן גבוהה מאד ולכן בטוחות בהרבה יותר מהעדשות מהדור הקודם שאושרו להרכבה ממושכת.
פרסביאופיה: מצב שמתפתח עם הגיל (מגיל 45 שנים ומעלה) שבו העין לא מסוגלת להתמקד על עצמים קרובים.כוח האקומודציה של העין נחלש ויש צורך להיעזר בעדשות פלוס (משקפי קריאה).
עדשות רב מוקדיות ודו מוקדיות: כמו שקיימות היום עדשות משקפיים רב מוקדיות (Multifocal) ודו מוקדיות (Bifocal), קיימות גם עדשות מגע רב ודו מוקדיות. עדשות אלה עוזרות לאנשים פרסביאופים להתמקד בו זמנית הן על עצמים מרוחקים והן על עצמים קרובים ולראות חד.
עדשות חד פעמיות: עדשות רכות להרכבה ליום אחד. העדשות ארוזות כל אחת בנפרד בבועיות פלסטיק. כל יום פותחים עדשה חדשה ובערב זורקים לפח. היתרונות העיקריים שכל יום מרכיבים עדשה חדשה נקייה ואין צורך בתמיסות לאכסון וניקוי עדשות.
עדשות להחלפה לעיתים תכופות: אלה עדשות רכות שמחליפים לעיתים יותר תכופות בהתאם לסוג העדשה והוראות היצרן יש עדשות שבועיות, דו-שבועיות, חודשיות, דו -חודשיות. היתרון שהעדשות מתחדשות בהתאם לתקופות.