ליקויי ראייה, סקירה כללית1457

מאת: סימה מיכאלי, אופטומטריסטית ותרפיסטית, מחברת הספר לראות טוב יותר,
1457

אצל האדם הפרימיטיווי, החי במרחבי הטבע, היו החושים מפותחים מאוד, כי בהם הייתה תלויה הישרדותו. חוש הראייה שלו למרחקים היה חד. הוא הבחין בפרטים קטנים וגם קלט את סביבתו בראייה כוללת. משהתפתחה תרבותו של האדם הפרימיטיווי, והוא החל ללמוד לקרוא ולכתוב, התברר לו שאין הוא יכול לזהות פרטים מקרוב. מבנה גלגל העין היה מותאם לראייה לרחוק: מבנה של ציר קצר של אורך גלגל העין. אנשים אלו היו רחוקי רואי. ואמנם בבדיקות כושר ראייה של צעירים מיבשת אפריקה, שזה לא כבר התחילו לעסוק בלימודים ובעבודה משרדית, מבחינים בליקוי של ‘‘זוקן ראייה’‘ (פרסביופיה), שבדרך כלל לוקים בו מבוגרים בני יותר מ-40.

הצעירים הללו נזקקים אפוא למשקפי עבודה וקריאה לפוקוס קצר, משום ששרירי התכוונות העין לקרוב אינם גמישים אצלם. הם אינם מפעילים את עדשת העין כיאות בראייה לקרוב. תופעה דומה רואים בכל השרירים האחרים בגוף אם לא מאמנים אותם באופן קבוע.
אצל האדם המערבי התופעה הפוכה. משחר ילדותו הוא מבלה במבנים סגורים, בחדרים קטנים, קורא ספרים וצופה בטלוויזיה. הקריירה המקצועית מרתקת אנשים לשולחן ולספר. גם במפעלים אנשים מרותקים לעבודה מטווח קצר, עושים עבודת ‘‘בורג’‘ או מפעילים מחשבים. מבטם מרותק אפוא רוב שעות העבודה למרחקים קצרים וקבועים. לא אחת האנשים עובדים ביציבה לא נכונה ובתאורה לא טובה, התנאים האלה מכתיבים מבנה גלגל עין מאורך, המותאם לראייה לקרוב. ליקוי זה נקרא קוצר ראייה העדשה נמצאת במצב קעור רוב הזמן, ושרירי האקומודציה תפוסים. האנשים האלה רואים טוב פרטים לקרוב, אבל אינם מזהים פרטים לרחוק.

 

רחוקי רואי מאופיינים בראייה טובה למרחקים, אבל הם אינם  מזהים פרטים מקרוב.
ליקוי אחר שכיח מאוד הוא האסטיגמטיות. לקרנית תקינה יש מבנה עגול הומוגני. בקרנית אסטיגמטית יש עיוות וצורתה גלילית (צילינדרית). האור שחודר לעין אינו מתרכז בנקודה, אלא מתפזר בצורה קווית על הרשתית וגורם לטשטוש הראייה. אצל 90% מן האנשים אפשר למצוא אסטיגמטיות נמוכה, שאינה גורמת להפרעות מיוחדות. אסטיגמטיות גבוהה מעמידה בעיה ולעתים היא מלווה בכאבי ראש, בכאבי צוואר ובירידה בכושר הראייה.

 

יש ליקויים נוספים כמו אמבליופיהפזילות לסוגיהן, אניזומטרופיה, המתאפיינים בחוסר הרמוניה בין המוח לעין ובין פעולת שתי העיניים יחד. כאשר חוסר האיזון בראייה הדו עינית הוא מתון, והפרשי המספרים קטנים, אין הפרעות באיזון שבין העיניים. אבל כאשר ההפרש בין כושר הראייה של שתי העיניים גדול נשארת ראייה חד עינית.
בתהליך הראייה קולטת כל עין תמונה נפרדת, והמוח ממזג את שתי התמונות לתמונה אחת, שזו התרשמות הראייה שלנו. במקרים קשים, כאשר כל עין קולטת תמונה בגודל שונה וההפרש ביניהן גדול, המוח אינו מסוגל למזג את שתי התמונות, והוא בוחר להשתמש בתמונה הברורה והנוחה לו ביותר. כך נוצרת ראייה חד עינית. במצבי ביניים יכולה להיווצר כפילות בראייה – וזו כבר בעיה נוספת.